זוכרים את הפוסט מלפני חודש ומשהוא על ההסכמה לחיות בלא ידוע?
אז יש לו גם קצה שני - הידוע.
לכל נשימה יש 4 מרכיבים: שאיפה ראות מלאות, עצירה קטנה - נקודת חילוף נשיפה ריאות ריקות, עצירה קטנה - נקודת חילוף
לאחר שהראות התרוקנו, אפשר לקרוא לזה מוות קטן יגיע רגע בו הריאות יתרוקנו ולא ימשיכו את המעגל לשאיפה הבאה...
ההסכמה לחיות במקום בו הנשיפה הסתיימה והשאיפה הבאה עוד לא החלה נקרא ביוגה - 'שוניה', ריקות.
הריקות הזו, למרות שנתפסת כמו 'כלום', היא למעשה פוטנציאל אדיר כמו שהשקט הוא פוטנציאל לצלילים ככה הריקות היא בעצם פוטנציאל אדיר ל'מלאות', לחיים.
בכל בוקר אני מתבונן על האיכות של הרגע הזה שבו כל האוויר בחוץ מזכיר לעצמי שאני לא ממש 'יודע' שתגיע עוד שאיפה, שזה חסד מזכיר לעצמי לחיות בלא ידוע בלי רעיון בלי דעות בלי לכפות על השאיפה להגיע בקצב שלה בשקט ואז... אז מגיעה עוד שאיפה ומחזירה אותי לכאן לשאיפות, לעשיה.
זו הפעימה של החיים- ריק/מלא מסכים? מסכים!
מפחיד? לפעמים...
אז עכשיו מרגיש ש'שואף' מרגיש שיודע לא מהשכל לא כי 'החלטתי'
כי החיים לוקחים אותי שוב ושוב עם השאיפה שמתפרצת פנימה אל הגוף
זה מרגיש קצת כמו שיש לי זנב מקשקש של כלב חמוד, שאומר- 'כן, כן, את זה! את זה!'
אז עכשיו שואף יודע יודע מה צריך לעשות עושה זורם
נתראה בנשיפה הבאה
Comments