מה קורה כאשר ההקשבה הדו צדדית מפסיקה

היום חברה שיתפה אותי בתקופה שמאוד קשה בחיים שלה.

והרשתי לעצמי להקשיב - המורים שלי לימדו אותי שכאשר אני מקשיב לכל דבר שמתרחש 'בחוץ', כדאי שאקשיב גם למה שמתרחש 'בפנים' באותו הזמן.

מעיין הקשבה 'דו-צדדית'.

אז הייתי שם, בשקט, והקשבתי.

זה תמיד מעורר בי פליאה כאשר השקט של

ההקשבה חושף עוד ועוד שכבות של רגש,

עוד שכבות של ביטוי שחיכה למקום שיתפנה.

ואז קרה משהו מעניין- משהו בי הפסיק להקשיב,

הרגל מגונה מהעבר... (גם לכם יש כזה?)

ומה קורה כאשר מפסיקים להקשיב באמת???

כמובן!

מתחילים להציע הצעות...

אוי לא, זה הכי גרוע

באמת הכי גרוע-

הקשבתי לעצמי מציע הצעות ומשהו באותו הזמן מה זה מתבאס.

ההצעות שלי באמת חכמות, אני יודע, אני הצעתי אותן בעצמי :)

אבל מה שההצעות הללו עושות זה שהן מפרות את המרחב הבטוח שנוצר.

אותו חלק באדם שהרגיש בטוח מספיק כדי לבטא את המקום העמוק והעדין הזה, כבר לא מרגיש בטוח יותר בגלל שברגע ש'ההצעות' החלו- הוא נתון ל'ביקורתיות'.

כבר לא מקשיבים לו, אלא, שופטים אותו.

אז הוא נסגר...

לפעמים ביקורת זה נהדר- כאשר האדם שמולי מוכן להקשיב לה.

ברגע שהצעתי הצעה, הפכתי את ההקשבה ה'דו צדדית' ל'חד צדדית', התחלתי להקשיב רק לעצמי.

וזה לא משנה כמה 'חכם' מה שיש לי להגיד - זה לא רלוונטי.

למה?

כי מי שאל אותי!

אז האדם מולי נסגר, ואני יצאתי חכם...

האם זה מזין את מערכת היחסים ביננו?

אני בספק.

והדבר הכי חשוב - שהגישה הזו רלוונטית גם לעצמי -

הגיע הזמן להפסיק להציע הצעות לעצמי

ולהתחיל להקשיב

יש לי הרגשה שזו אחת ההצעות הכי טובות שיש לי להציע....

אבל מי שאל אותי בכלל?!

ובאשר לאותה חברה, אין לי מושג אם משהו מההצעות שלי עזרו לה, רוב הסיכויים שלא, אולי כן...