פעם נעמדתי במרכז של שוק מחנה יהודה ולא זזתי
יש מדרש שפעם שמעתי שאומר שאם אדם חווה התעוררות באיזשהו מקום, אסור לו לזוז מהמקום הזה עד שהוא חש שהתהליך הסתיים.
יקח כמה זמן שיקח.
כל מי שעולה על הדרך למציאת חופש/שחרור מסבל/שקט/התעוררות (או כל מילה אחרת שתרצו)
מבין מתישהו שהמסלול הזה נע במעגלים,
או יותר נכון בספיראלה.
יש זמנים של התעוררות וגילוי
ויש זמנים
אפורים
בהם התרגול מתקדם לו במעיין
שגרה חסרת חיים.
לרוב יש לנו נטייה לקדש את הזמנים של ההתעוררות, של הריגוש והגילוי,
של החוויה.
לפעמים אנחנו מתמכרים אליהם...
ולרוב אנחנו מתעלמים מהאפורים, לפעמים מנסים לכסות עליהם,
מנסים להכניס עוד ריגוש בכח.
כמו בזוגיות,
אי אפשר לחיות לאורך זמן במצב של מאוהבות.
אלו רגעים שבאים והולכים,
כשמסכימים לתת מקום
גם לאפור ולשגרתי
להיות.
הרבה זוגות נפרדים כשהם כבר לא מרגישים
את ה'סטלה' של ההתאהבות.
בקלות אנחנו נוטשים תחביבים כמו ציור או נגינה
כשמגיע הרגע ה'אפור' הזה.
מכירים את זה?
אני חושב שככל שאנו מתבגרים במסע הזה,
יותר ויותר התרגול הופך להיות כמו
גלישה על גלים.
גולש מחכה במים לגל,
לפעמים הרבה זמן.
לעיתים הוא אפילו מוותר על גלים שנראים מבטיחים בהתחלה,
אבל הוא יודע שהם לא משהו שיחזיק.
גולש מחכה לרגע הנכון,
הוא נוכח
מתרגל הקשבה
וברגע אחד
של הבנה של מה שסביבו
הכל משתנה והוא על הגל.
עף את התעופה של המים.
וגם זה בסוף
נגמר.
אי אפשר להפריד את ההמתנה במים
והגלישה זו מזו...
אז כאשר אני מסכים לשחרר
את הרעיונות שלי על איך דברים צריכים להיות
אני משתדל ללמוד איך לרכב על גלים.
לפעמים במרכז של שוק מחנה יהודה...
מה לעשות, אין לדעת איזה גל יגיע ומתי
מעניין לשמוע
אתם מכירים את התנועה הזו בעצמכם?
מוזמנים להגיב.
Comments