רצינות יתר זו מחלה רצינית!

יוגה, בעצם, מתעסקת בדימוי העצמי שלנו.

אני בכוונה משתמש במילה 'דימוי' כיוון שהדימוי העצמי של אדם הוא בדיוק מה שזה - דימוי, דימיון או יציר המחשבה.

השאלה המהותית ביותר הנשאלת בעולם הפילוסופיה היוגית היא 'מי אני?'

במבט ראשון, יש כל כך הרבה תשובות לשאלה הזו - אני אבא של, אני הבן של, קוראים לי כך וכך, אני עוסק בכך וכך, אני אוהב את זה ולא אוהב דברים אחרים... והרשימה ממש ארוכה.

ויחד עם זאת, אנחנו כל כך הרבה יותר מכל מה שנוכל לומר, ולמעשה מה שנגיד על עצמנו הוא גם 'נכון', וגם 'טעות'. מה שנחליט.

סיפור על מאסטר סופי מהעיר בצרה בעירק.

המאסטר הסופי שהיה מורה בעל ההבנה הגבוה ביותר לא היה מוכן ללמד אף אחד.

למרות הפצרות ובקשות חוזרות ונשנות הוא לא היה מוכן ללמד אף אחד.

יום אחד הגיע אליו 'מלומד', אדם שישב ולמד את כל התורות הרוחניות ואת הכתבים לעומק.

המלומד הגיע עם הבגדים המהודרים שלו והחזות של איש דת והפציר במאסטר ואמר:

'אתה חייב ללמד! יש לך משהו שאפילו לי, למלומד, אין. אתה חייב ללמד למען האנושות!'

המאסטר השיב כי הוא לא מוכן ללמד כיוון שאף אחד לא ממש מוכן.

'אני מוכן!' השיב המלומד.

'כן?' אמר המאסטר, 'אתה מוכן לעשות הכל? כל מה שאומר לך?'

המלומד השיב 'בוודאי, מה שתגיד'.

הלך המאסטר והוציא בד מלוכלך וישן, וקערה גדולה.

'הנה, תלבש את הבד הזה, ומלא את הקערה בממתקים. צא אל הרחוב, בוודאי אנשים יבוזו לך וילדים יזרקו עליך אבנים, בבקשה ברך כל אחד מהם ותן להם ממתקים'.

המלומד השפיל מבטו והלך.

'אף אחד איננו מוכן' חשב המאסטר הסופי.

הסיפור הזה רומז על העובדה שיש לכולנו נטיה לקחת את ה'תפקידים' וההגדרות של מי אנחנו ומי אנחנו לא, ברצינות תהומית.

אנשים רבים משתפים איתי כי אחד הדברים המפחידים ביותר שהם יכולים לחשוב עליו הוא שהתדמית שלנו תתנפץ ויראו 'מי אני באמת'...

כך שאפילו מתחת לכל המסכות והתדמיות מסתתר שם, אצל אנשים רבים, דימוי עצמי מאוד מאוד שלילי.

אנשים רבים מרגישים שאם 'יראו אותם באמת' הם לא יהיו ראויים לאהבה, או לא 'מספיק טובים'.

זו אשליה! מלמדת אותנו היוגה. ההפך הוא הנכון!

אדם אמיתי, שחושף את עצמו, שמביא את מי שהוא בדיוק - לא רק שרוב הסיכויים שיקבל אהבה מכל כיוון (אנשים נדבקים לאמת...) אלא שהוא גם יפסיק 'לדרוש' את האהבה הזו מבחוץ, יפסיק את החיפוש אחר 'מילוי המיכל' של האהבה ויגלה שהוא כבר אהוב, מעצם היותו.

לבירון קייטי, המורה הרוחנית בת זמננו, יש משפט מקסים:

'כולם אוהבים אותי, הם פשוט עדיין לא יודעים זאת'.

המשפט הזה הוא לא נרקיסיזם או אגואיסטי, הוא משפט שמראה שהיא מסוג האנשים שמסוגלים לראות מבעד למסיכות - של עצמה ושל העולם.

התרגול והלימוד של היוגה, הפילוסופיה והמדיטציה לוקח אותנו צעד צעד ומראה לנו כיצד לצאת מה'סיפור' ולחיות רגע אחרי רגע, בלי הגדרה, בלי שיפוט, בשקט.

בשקט של הנוחכות.

מוכנים???