השנה מאוד יוצאת דופן רובנו יצאנו מאזור הנוחות שלנו גם פראם יוגה ואנוכי נאלץ השנה לוותר על ריטריט יום הכיפורים המסורתי. אנשים רבים מוצאים את עצמם חסרי אונים
כעס והאשמה הוא רגש שאני נתקל בו רבות בחדשות, ברשתות החברתיות ובשיחות עם חברים ומכרים. חשבתי לומר כמה מילים על סליחה שיהיו רלוונטיים לתקופה הזו וגם להעניק לכם 'טיפ' קטן לצום קל. כאשר אני חושב על סליחה אני חושב על הרפיה - זה לא משהו שאנחנו עושים באופן אקטיבי, זו תנועה שמתרחשת כאשר אנחנו מוותרים, כאשר משהו בנו מסכים להניח ולהרפות. הרפיה היא תהליך, זה לא כפתור זה לא משהו שמדליקים או מכבים, וזהו. בכל פעם שנוגעים ברמה עמוקה יותר של הרפיה אנחנו מגלים שמה שחשבנו שהיה רפוי כעת נתפס כלא כל כך משוחרר... ככה זה גם עם הסליחה בואו נגדיר לרגע סליחה סליחה, בעבורי, לא אומרת שמה שהתרחש הוא לא רלוונטי או שהוא הופך לטוב, לדעתי הגדרה טובה לסליחה תהיה הוויתור על האנרגיה הרגשית שאנחנו משקיעים בארוע או התנהגות שהתרחשה בעבר. בין אם היא קשורה לאחרים או לעצמי. למורה הזן הויאטנמי טיך נאט האן יש הגדרה מעולה למושג סליחה הוא אומר שסליחה היא הוויתור על התקווה לעבר טוב יותר. איזו הגדרה יפה לוותר על המאבק במציאות שהתרחשה כבר... יש בנו המון 'ידע' לגבי איך הדברים צריכים היו להיות כאשר אנחנו חושבים על העבר שלנו, מבלי לשים לב, אנחנו כל הזמן מתכתבים עם הידע שיש לנו כדי לדעת אם להרגיש רע או טוב לגביו. אז כמו הרפיה סליחה תהיה התהליך של ההרפיה מהאחיזה ב'ידע' שלנו אז איך עושים זאת??? לא עושים זאת! בואו נחשוב לרגע - מתי הרפיה מתרחשת? כאשר אנחנו מרגישים בטוחים מספיק כדי להרפות. כאשר הבסיס שמתחתנו יציב מספיק. כך גם עם סליחה לרגשות שלנו יש סיבה - הם באים להגן עלינו באיזושהי צורה. אי אפשר לסלוח לפני שנרגיש שזה בטוח בעבורנו להפסיק לכעוס, להאשים או להתגונן באיזושהי צורה... (כמו ששריר לעולם לא ירפה אם הוא מרגיש שהגוף עלול להפגע מכך) וכמו שכדי להעמיק את ההרפיה שלנו אנחנו מתרגלים אסאנה, פראניאמה וכד' מחזקים שרירים כדי שאחרים יוכלו להרפות בבטחה, ככה גם אל מול הסליחה יש תהליך של התבוננות מעמיק שעלינו לערוך וזה מתחיל מההסכמה להסתכל ההסכמה לבחון אזורים בחיים שלנו שיש בהם קושי, קונפליקט ואשמה. בואו נתבונן לרגע על אזור כזה בחיינו לכל אדם יש כזה- לפעמים אפילו יש מצב שרק אנחנו יודעים על הכעס שלנו, על האשמה העמוקה או הטינה שאנחנו שומרים. האם אני בכלל מסכים לעבור תהליך מולו? האם אני מסכים לגעת? לעיתים התשובה היא לא וחשוב לדעת שזה בסדר, יש דברים שעוד צריכים לעבור תהליכים שאנחנו לא מודעים אליהם חשוב לכבד את ההכרה שלנו והקצב הפנימי שלה. עם זאת, שווה לזכור שאם אנחנו בוחרים שוב ושוב לא לגעת, לא להתקרב אל מה שכואב סביר להניח שהוא רק יעמיק את האחיזה שלו וימשיך לנהל את חיינו ברקע. האם אנחנו מוכנים לצאת מעצמנו? להסכים להיות ב'לא יודע', לא יודע איך הדברים אמורים להיות מסכים להיפתח אל השפע שהחיים מספקים לנו כאשר אנחנו משחררים את הידוע. זה מספיק מבחינתי לענות על השאלה הזו וזה מספיק כדי להתחיל תהליך עוצמתי של שחרור ושינוי. אז האם אנחנו מוכנים? מאחל לכולנו כיפור עמוק ומשמעותי אום
כפי שהבטחתי - טיפ קטן לצום רגע אחרי הארוחה המפסקת שלפני הצום. לאכול כפית של שקדים טחונים ולאחר מכן לשתות כוס מים מלאה. זה מנטרל את תחושת הרעב לכמעט 24 שעות. עובד בדוק!