אולי זה החורף, אולי זה פשוט החיים.
אני מרגיש בימים האחרונים שאני נכנס כאילו למצב של 'זרע'.
אני ממש כמו זרע בחורף, רגע לפני הגשם, חבוי באדמה ומחכה.
ביוגה קוראים לזה 'עצירת נשימה חיצונית'.
רגע אחרי שנגמרה הנשיפה ועדיין לא החלה השאיפה.
יש שם רווח.
המתנה, מחכים... עד שתתחיל עוד שאיפה מעצמה.
וזה רגע מאוד מעניין, הוא כמו מוות קטן.
אין בו כלום, הוא ריק.
ריק מאוויר.
זה רגע שדורש מאיתנו אמונה, אמונה שתגיע השאיפה הבאה (לפעמים זה כל כך מובן מאליו)
בעצם אמונה שהחיים או אלוהים' 'ידאגו' לנו.
או בלעז- 'טראסט'...
ועכשיו אני ממש ברגע כזה, ששחררתי.
עצרתי.
ורק מרשה לעצמי להיות.
זה נראה מאוד מפחיד... לשחרר.
' מה יקרה לי?' 'אולי זה לא רעיון טוב, אולי עדיף להמשיך לפרפר ולבעוט לכל כיוון?'
ובאמת אני שם לב שזה תרגול לא פשוט להרפות אל תוך עצירת הנשימה החיצונית ולהיות נינוח שם.
רוב הזמן, אנחנו מדלגים על השלב הזה בנשימה, כאילו המערכת הגופנפשית מפחדת להיות שם.
ובכל נשימה קיימת ההזמנה הזו. וגם בחיים, משהו נגמר משהו עוד לא התחיל ויש שם רווח ואפשר להתרווח בו ולנוח לנוח באמת ולטבול ברווחה ובחסד של 'לא לדעת כל כך הרבה'.